פסק-דין בתיק רע"א 46417-05-11

בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת י' ייטב) בת"א 10087/06 מיום 28.4.11, שבגדרו נדחתה בקשת המבקשת לזמן לעדות את המצהיר מטעם משיבה 2.

רקע

1.            בת"א 10087/06 (להלן - התיק העיקרי) תבעה משיבה 1 (להלן - הנפגעת) את משיבה 2 (להלן - משרד האוצר) בגין תאונה שאירעה לה בחניון משרד האוצר (להלן - החניון) ביום 28.11.04. במסגרת התיק העיקרי, הגיש משרד האוצר הודעה לצד שלישי כנגד המבקשת, בשל עבודות שביצעה זו בעבר בחניון.

2.            ביום 22.4.10 התקיימה ישיבת הוכחות בתיק העיקרי בלא שהמבקשת, או מי מטעמה, התייצבו לדיון.

3.            ביום 26.4.10 ניתן פסק דין בתיק העיקרי, שבגדררו חוייב משרד האוצר לפצות את הנפגעת בסכום שנפסק, ואף הצד השלישי חוייב לשלם לנתבעת את אותו סכום.

4.            משבקשת המבקשת לבית משפט קמא לביטול פסק הדין נדחתה, הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין במסגרת ע"א 42673-08-10 בבית משפט זה (להלן - הערעור).

5.            ביום 22.2.11 התקיים דיון בערעור וכך נכתב בפרוטוקול הדיון:

"ב"כ הצדדים: אנו מקבלים את הצעת ביהמ"ש, לפיה במה שנוגע למשיבה 1 [הנפגעת] יעמוד פסק הדין על כנו, ובמה שנוגע למערערת [המבקשת] ולמשיבה 2 [משרד האוצר] - יוחזר התיק לבית משפט קמא (במה שנוגע להודעת צד ג'), מבלי להביא ראיות חדשות, וכנגד תשלום הוצאות המשיבה 2, עד ליום 22.3.11, בסך של 30,000 ש"ח. אם לא ישולם סכום כסף זה במועדו, יעמוד פסק הדין כולו על כנו".

להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין והתיק הוחזר לבית משפט קמא.

6.            בפני בית משפט קמא, הבהירה המבקשת כי בטרם סיכום טענותיה בתיק, תבקש לחקור את המצהיר מטעם משרד האוצר, מר בדרי שראל. משרד האוצר טען מצידו, כי אין מקום להתיר את חקירת המצהיר בשלב זה, הואיל ובהסדר שגובש בערעור, וקיבל תוקף של פסק דין, נקבע כי התיק יוחזר "מבלי להביא ראיות חדשות", וחקירת המצהיר מטעמו הינה בבחינת "ראיה חדשה".

7.            בית משפט קמא קיבל את השקפת משרד האוצר, משלא מצא בהחלטת בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים כי הותר לצד השלישי - המבקשת - להביא ראיות נוספות.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

8.            על החלטה זו משיגה המבקשת. לטענתה, אמנם ההסכמה ופסק הדין בערעור מנעו ממנה הבאת ראיות בכל הנוגע להודעה לצד שלישי, אולם חקירת המצהיר מטעם משרד האוצר איננה "ראיה חדשה". בבסיס ההסכמה שהושגה בערעור להשבת התיק לבית משפט קמא, עמדה כוונה למיצוי הזכויות שעמדו לרשות המבקשת באותה ישיבה של יום 22.4.10 - אשר ממנה נעדרה המבקשת מחמת תקלה משרדית אצל באי כוחה - על דרך חקירה נגדית של המצהיר מטעם משרד האוצר והשמעת סיכומי טענות בפני בית משפט קמא. בהקשר זה, טוענת המבקשת לדברים אלו ואחרים שהוחלפו בין הצדדים לבין שופטי ההרכב בעת הדיון בערעור ומבקשת לתמוך טענותיה אף בדברים אלו.

9.            מנגד טוען משרד האוצר, כי התנהלותה של המבקשת בבית משפט קמא הפגינה זלזול חמור בהליך, לרבות אי גילוי מסמכים, היעדר מתן תשובות לשאלון, הימנעות מתשלום שכר טרחת מומחה, אי הגשת ראיות, ובסופו של דבר אף אי התייצבות לישיבת הוכחות. על רקע זה טוען משרד האוצר, כי ההסכמה בערעור ופסק הדין שאישר אותה, מנעו מן המבקשת הבאת "ראיות חדשות", וחקירת המצהיר מטעם משרד האוצר הינה בבחינת "ראיות חדשות". עוד נטען, כי קבלת עמדת המבקשת תגרום למשרד האוצר עיוות דין, משום שלו הייתה המבקשת מתייצבת לדיון ההוכחות (22.4.10), הייתה זכאית המבקשת לחקור גם את הנפגעת. המבקשת לא ביקשה לחקור את הנפגעת, משכך - כך נטען - "הותרת ממצאי חקירת המשיבה 1, ומתן אפשרות למבקשת לחדד רק חלק מהתמונה, ייצור עיוות דין ועיוות האמת". מוסיף משרד האוצר וטוען, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, באשר המבקשת מנסה, כלשון משרד האוצר, "להשיג/לפרש" על פסק הדין בערעור, עניין המסור לסמכותו של בית המשפט העליון וביושבו כערכאת ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה מזכיר משרד האוצר כי המותב אשר דן בערעור, דחה את בקשת המבקשת לפרש את פסק הדין בערעור משמלאכתו בערעור הסתיימה.

דיון

10.         לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, על נספחיהן, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

11.         אכן, כפי שמציין משרד האוצר בצדק, במוקד בקשה זו פרשנות פסק דינו של בית משפט זה בערעור, אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים. אולם, פרשנות זו אינה מסורה דווקא לבית המשפט העליון בשבתו בדין כבית משפט לערעורים אזרחיים. ההלכה למעשה, כשקיבל בית משפט קמא את ההחלטה נושא בקשה זו, פירש הוא את פסק דינו של בית משפט שלערעור, ומכח פרשנות זו הורה כפי שהורה, בסמכות. משמוסמך היה בית משפט קמא להורות כיצד יתנהל ההליך שבפניו, אחר שהוסכם כי יוחזר אליו ולהסכמה ניתן תוקף של פסק דין, אין עוד מקום לטענה, כי סמכות זו חסומה בפני בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור על החלטות בית משפט קמא.

12.         במוקד העניין מצוי פסק דינו של בית משפט זה בערעור, ולכן ממילא טענותיו של משרד האוצר בכל הנוגע להתנהלות בעייתית של המבקשת בפני בית משפט קמא עד למועד הישיבה מיום 22.4.10, בכל הנוגע להליכי גילוי וכיו"ב, נעשות משניות. טענות אלו הובאו בפני בית משפט זה בערעור, ולאחר שהושמעו, הוסכם כפי שהוסכם בכל הנוגע להחזרת הדיון לבית משפט קמא, בכפוף לתשלום הוצאות בסך 30,000 ש"ח. משכך, ניתן לומר כי התנהלותה הקודמת של המבקשת בבית משפט קמא (כפי הנראה בטרם הייתה מיוצגת), "נבלעה" בהסדר שהושג בפסק הדין, אשר כאמור חייב אותה בתשלום סכום ניכר. מששולם סכום זה, זכאית היא לבירור טענותיה במתכונת שהותוותה בפסק הדין שניתן בערעור בהסכמה. עם זאת, מקובל עלי כי לא היה מקום, ואין להשגיח, בטיעוני המבקשת בבקשתה אשר לא נתמכו בתצהיר, לא בפני בית משפט קמא ולא בפני, בכל הנוגע לדברים שהוחלפו על פה בעת הדיון בערעור ולא מצאו ביטויים בפרוטוקול או בפסק הדין. הדברים לא הוכחו, ומכל מקום משקלם מישני, אם בכלל, אחר שהסכמת הצדדים הועלתה על הכתב.

13.         עתה ללב העניין - משמעות ההסכמה ופסק הדין - כעולה מפרוטוקול הדיון בערעור, הוחזר הדיון לבית משפט קמא, כאשר שתי מגבלות הושתו על אופן ניהול המשך ההליך: ראשית - פסק הדין בתביעה העיקרית שבין הנפגעת לבין משרד האוצר, יעמוד על כנו; שנית - לא יובאו ראיות חדשות. הא ותו לא. לנוכח זאת, אינני מקבלת את הטענה כי חקירת המצהיר מטעם משרד האוצר הינה בגדר הראיות החדשות שהוסכם והוחלט שלא יובאו. חקירתו של המצהיר, אשר נמנעה מן המבקשת אחר שלא התייצבה לדיון מיום 22.4.10, איננה הבאת "ראיה חדשה", אלא מימוש זכות דיונית שנמנעה מן המבקשת בזמנו בשל אי התייצבותה, בכל הנוגע להודעה לצד שלישי. אילו חפצו הצדדים במסגרת הסכמתם בערעור למנוע מן המבקשת זכות זו, היה עליהם לעשות זאת באופן מפורש. ניתן היה להסכים כי התיק יוחזר לשמיעת סיכומים בלבד; ניתן היה להבהיר כי לא תשמענה חקירות נגדיות. זאת לא נעשה. כל שהוסכם הוא כי לא יובאו "ראיות חדשות". תצהיר המצהיר מטעם משרד האוצר, מר בדרי שראל, היה מצוי בפני בית משפט קמא הרבה קודם למועד הדיון בערעור, ולכן איננו ראיה "חדשה". משכך, משהוחזר הדיון לבית משפט קמא, בהסכמה, לא היה מקום למנוע חקירה נגדית על תצהיר זה.